<h1>צרור החיים הדרך התשיעי סימן ו'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומדרשו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שיר). אמרו במדרש חזית (שיר ב') קול דודי הנה זה בא, זה משה, שבשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אמרו משה רבי' היאך אנו נגאלין, והלא אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (ברא' ט"ו) ועדיין אין בידינו אלא רד"ו שנים, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. ואין הרים וגבעות האמורים כאן אלא קצים ועבורים. מדלג הוא על החשבונות ועל הקצים ועל העיבורים ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר (שמות י"ב) החודש הזה לכם ראש חדשים. ר' נחמיא אומר, קול דודי הנה זה בא, זה משה, שבשעה שאמר להם לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו משה רבי' היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט, בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כגון עמרם ובית דינו. מדלג על ההרים, ואין הרים אלא בתי דינין שנאמר (שופ' י"א) וירדתי על ההרים. ובחדש הזה אתם נגאלין.
וענין המדרש הזה בא להורות כי בזמן הזה ישב הב"ה על כסא רחמים וחמל עליהם ודבר עמהם פנים בפנים, והב"ה ובית דינו מאירין לישראל. דכתיב (שמות י"ג) וה' הולך לפניהם יומם. ובהאריך הענן (במדבר ט') ובהעלות הענן (שמות מ') ואם לא יעלה הענן (שם) כי ענן ה' על המשכן יומם (שם), הא שבעה עננים היו, ארבע מארבע רוחות. אחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שהיה מהלך לפניהם כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו, שנא' (ישעיה מ') כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. והיה מכה נחשים ועקרבים, ומכבד ומרבץ לפניהם. א"ר יהודה, י"ג היו, שנים לכל רוח. וב' מלמעלה וב' מלמטה. ואחד שהיה מהלך לפניהם. ר' יאשיהו אמ' ארבעה. ר' אומר שנים. שנאמר (שמות י"ג) וה' הולך לפניהם יומם, ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. אברהם לוה מלאכי השרת שנאמר (בראשית י"ח) ואברהם הולך עמם לשלחם. והב"ה לוה את בניו ארבעים שנה במדבר, שנא' וה' הולך לפניהם יומם. באברהם כתיב (שם) יוקח נא מעט מים, והב"ה העלה את הבאר לבניו שנא' (במדבר כ"א) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באברהם כתיב (ברא' י"ח) ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, והב"ה הגיז אל בניו את השליו שנא' (במדבר י"א) ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים. באברהם כתיב (ברא' שם) והשענו תחת העץ. והב"ה פרש ז' ענני כבוד לבניו שנא' (תהלים ק"ה) פרש ענן למסך. באברהם כתיב (ברא' שם) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. והב"ה הגין על בתי בניו במצרים שלא ינגפו שנא' (שמות י"ב) ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. וה' הולך לפניהם יומם. איפשר לומר כך, והלא כבר נאמר (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ומה ת"ל וה' הולך לפניהם יומם, א"ר אנטגנוס [נ"א אנטונינוס], המלך פעמים שהוא דן על הבימה ומחשיך, ובניו היו מחשיכין אצלו. אחר שנפטר נוטל את הפנס ומאיר לפני בניו. והיו גדולי מלכות קרבין אצלו ואומרין לו אנו נוטלין את הפנס ונאיר לפני בניך והוא אומר להם אין לי מי שיטול את הפנס ויאיר לפני בני. אלא הריני מודיע לכם חבתם של בני שתהיו נוהגים עמהם בכבוד. כך הודיע הב"ה חבתם של ישראל לפני אומות העולם שיהו נוהגים עמהם בכבוד, ולא דיים שאינם נוהגים עמהם כבוד אלא ממיתים אותם מיתות חמורות מיתות משונות זו מזו. לכך הוא אומר (יואל ד') וקבצתי את כל הגוים אל עמק יהושפט, יכול על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, ת"ל על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים.
הנה המדרש הזה כמה נאה למדנו ממנו, כי מתוך חבתן של ישראל האיר עליהם, והוא עצמו האיר לפניהם כדי שיהו חביבין לפני העמים, כי הב"ה חמל עליהם ולא שמע שום קטרוג עליהם, רק יושב בכסא רחמים. והנה תראה שנחלקו במדרש, יש מי שאומר שבעה עננים היו, ויש שאומרים י"ג עננים היו, ויש שאומרים ד', ויש שאומרים שנים. ואם אתה מן המבינים תוכל לדעת כי מי שאומר שבעה רמז לכל הבנין, שנאמר (משלי ט') חצבה עמודיה שבעה. ומי שאומר י"ג רמז לי"ג מדות, לומר שעשר מאמרות שלימים סייעו בגאולתן של ישראל. ומי שאומר ארבעה רמז לזכות אברהם יצחק ויעקב ודוד, כי האבות הם המרכבה. ומי שאומר שנים, רמז להב"ה ובית דינו שהיו ביחוד גמור לרחם על ישראל. ועל ענין זה התחיל התנא אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ולא רצה לשנות, ליל, לומר כי הזמן הזה היה נוהג עם ישראל מדת רחמים, אספקלריא המאירה, וזהו דכתיב (שמות י"ד) ויאר את הלילה, ור"ל כי מדת הלילה האירה, ומדת האור והלילה נשתנו וחזר הכל לרחמים. וזהו מה שכתוב (שם י"ב) ליל שמורים. ואמרו ז"ל (פסחים ק"ט, ב') ליל המשומר ובא מן המזיקין. וצונו לבער החמץ, כי החמץ רמז לדין, מלשון (ישעיה א') אשרו חמוץ, (תהלים ע"א) מעול וחומץ, ובזמן הזה אין בו שום חמוץ. וזהו מה שכתוב בהגדה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, פי' שלא שלט בהם מדת הדין עד שגאלם. ועל זה תמצא כי בפסח אין אומרים הלל גמור בכל יום ויום, ואין בו רק קרבן אחד, ולא כמו בסוכות שאומרין הלל גמור בכל יום, וקרבן חדש בכל יום ויום. והטעם, כי בפסח רמז לעולם הבא, שיהא הכל אחד, והב"ה אחד ושמו אחד, ולא יהא שום דבר (מספיק) [מפסיק], אבל בסכות רמז לעולם הזה, וכל יום ויום הוא מחודש, וכל ימי הפסח אינם נחשבים אלא ליום אחד. וזהו שאנו מונים שבעה שבועות עד עצרת, ושבוע הוא כנגד יום אחד, כמו שבעה ימי בראשית, נמצא כי שבוע ראשון של פסח הוא כמו יום אחד, ומ"מ בהיותנו בעולם הזה, אנו צריכים להזכיר ענין העולם הזה, והוא ספירת העומר שצונו לספור, דכתיב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת. וענין הספירה ר"מ [נ"א ר"ת] ז"ל פירש שהוא משל למי שאומר לבנו שיתן לו מתנה טובה עד יום פלוני והוא מונה הימים, וזהו מתן תורה. אבל ענין ספירת העומר הוא דבר גדול והוא רמז לחמשים שערי בינה שנתן לנו הב"ה התורה שהיא בנויה על החכמה ועל הבינה. וממעשה העומר תוכל להבין הענין, שהוא בא מן השעורים, וקצירתה בלילה, ומנופה בי"ג נפה. ובספר הדרש הארכתי בזה.
נמצא מכל זה שאמרנו כי הב"ה ובית דינו עשו הגאולה במצרים בהסכמה אחת. ומטעם זה יש לך לדעת כי חיוב אכילת מצה בלילה ראשונה, כי בשאר ימי הפסח אם ירצה לאכול פירות ולא יאכל מצה, הרשות בידו, ובלבד שלא יאכל חמץ. אבל בלילה ראשונה חייב לאכול מצה כי טעם המצה בלילה הראשונה הוא רמז למדת רחמים, והלילה למדת דין. ובאכול מצה בלילה רמז לקרא כדכתיב (שמות י"ד) ויאר את הלילה, ובלילה ראשונה היתה גאולה על ידי רחמים ודין בהסכמה אחת. וזהו ועברתי בארץ מצרים (שמות י"ב), אני ולא מלאך. והכתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח, פי' המלאך הגואל ולא השליח בלבד. אלא [הב"ה] בכבודו ובעצמו. ואם תשאל מאחר כי הב"ה בכבודו ובעצמו הכה במצרים, למה הוצרך הכתוב ליתן דם על המשקוף ועל שתי המזוזות לומר שלא יבא המשחית לנגוף על בתי ישראל, והא אינו צריך הכירא לגבי הב"ה. ותשובתך כי הדם לא ניתן על המשקוף ועל המזוזות רק למשרתים העוברים עם המלך, וזהו טעם ושמתיך בנקרת הצור לומר להגין עליו מאספלקטורין שלו. ובלילה הוא זמן המשחיתים הכפירים השואפים לטרוף, ולאלו הוצרך ההכר, כענין (יחזקאל ט') והתוית תו, במלאך לבוש הבדים, ולא יתן המשחית שהוא שרף או מלאך. אבל לא אמ' כאן במצרים ולא יתן המשחית לבא בעבור המכה במצרים כי בעצמו היה מכה והוא היה יודע להבחין כי עשה המכה בחצי הלילה בתוקף מדת (הגבורה) הדין שמקבל משם שר האומות, ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא מכלל רחמיו של הב"ה שחמל על ישראל. ועוד מכלל רחמים מה שיצאו ברכוש גדול, כי ראה הב"ה היגיעה והעמל שהיו יגעים במצרים, ורצה שיתנו להם שכרותם. ואמרו במדרש אלה שמות רבה (פרשה כ') משל למה הדבר דומה לרועה אחד שהיה רועה חזירים, מצא רחל אחת, משכה ביניהם. שלח בעליה אצלו אמר לו תן לי רחלי, אמר לו אין לך אצלי רחל, אמרו הבעלים, הודיעו לי היכן מרביץ את בהמתו, הודיעו לו הרס את הצריפין. אמר לו, שלח לי רחלי, אמ' אין לך אצלי רחל, אמרו הבעלים, אותו הרועה היכן משקה בהמתו, הודיעוהו וסתם את המעיינות. אמר לו שלח לי רחלי, אמ' אין לך אצלי רחל, אמ' הודיעו לי מהיכן הוא רועה, הודיעוהו ושרף את כל העשב שהיה לו. אמר לו שלח לי רחלי, אמר אין לך אצלי רחל, אמר הודיעו לי מהיכן בנו הולך ללמוד, אמרו לו, הלך ולקח בנו תחת ידו. אמר לו, שלח לי רחלי, אמר לו, הילך רחלך, היה מנהיג בה והולך. ואחר כך תפשו וחבשו אצל בנו, אמר לו עכשו אין רחלך בידי למה חבשני מה יש לך עוד בידי, א"ל שאני מבקש ממך כל הימים שהיתה אצלך מה שילדה רחלי וגזותיה, צוח ואמר, ולואי לא נתתיה. כך המלך הוא מלך מלכי המלכים הב"ה, רחל אלו ישראל, רועה חזירים זה פרעה, נתן עליהם מסים (שמות א') וישימו עליו שרי מסים, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, על כן הפך הב"ה היאור לדם, עוד ויהי ברד ושרף הכל [אכל] ארבה כל עשב הירק, בכור, הכה כל בכור, באותה שעה אמר קומו צאו. ויצאו ישראל ברכוש גדול שמחים וטובי לב ובשמחתם לא יתערב זר, כמו שכתוב (שמות י"ב) כל בן נכר לא יאכל בו. וזה מה שאמ' להם משה רבנו ע"ה, בחדש הזה אתם נגאלין, כמו שכתו' קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
ולימות המשיח יהיה ג"כ כמו גאולת מצרים, אין שטן ואין פגע רע, ויתבטל היצר הרע, ויהיה גאולה גמורה, יותר מגאולת מצרים. ועל זה אנו אומרים ונודה לך שיר חדש על גאולתנו, ואין אומרים ונודה לך שירה חדשה, מפני כי גאולת מצרים היתה אחריה שעבוד, כמו הנקבה שאין ענינה עקר גדול, אבל גאולת משיח תהיה במהרה כמו הזכר שיש עקר גדול לענינו, ועל זה אומרים ונודה לך שיר חדש. ועל זה אמרו במדרש קול דודי הנה זה בא, זה משה, שבשעה שבא משה ואמר להם לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו היאך אנו נגאלין והלא כבר נשבע הב"ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות, והוא משיבן שתי תשובות ואמר להם אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסרמטיא דומה לו כמי שגליתם כולכם, ולא עוד אלא שמלכות התועה הזאת מכתבת טירנריא, [נ"א טירניא], מכל העולם מכל אומה ואומה בא כותי אחד ומשתעבד בכם, סרקי אחד בא ומשתעבד בכם, כושי אחד בא ומשתעבד לכם, וכן פרסי — כגון ששיעבדו בכם כל אומות. וכאלו נשתעבדתם בשבעים אומות. ובחדש הזה אתם נגאלים. הה"ד החדש הזה לכם ראש חדשים.
<h2>דף קכא.</h2>
בליל ט"ז בניסן צריך לספור העומר. דכתיב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת. ות"ר וספרתם לכם, כל אחד ואחד מונה לעצמו. וצריך לספור בלילה, דכתיב שבע שבתות תמימות (שם) ואימתי הן תמימות, בזמן שהוא מתחיל מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ומברך על ספירת העומר, ויאמר היום יום אחד. וצריך לספור מעומד, וסמכינן לה מדכתיב מהחל חרמש בקמה, בקומה. ואין אומרין שהחיינו, והטעם הנכון משום דהזכרה זו היא עגמת נפש, כי בזמן הבית היו מביאין עומר, ועכשו אין לנו אלא הספירה, ועל זכירה שיש בה עגמת נפש אין אומרין זמן. כן כתב בעל המאור ז"ל. ומצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, שיאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד [נ"א אחת]. ולעשרה יאמר שהם שבוע אחת ושלשה ימים. ואם שכח ולא ספר בלילה, יספור למחר בלא ברכה. ואדם השואל לחבירו כמה ימי הספירה, יאמר אתמול היו כך וכך, ולא יאמר היום כך, שא"כ כבר מנה ויצא ידי חובתו ולא בירך.
